היצירה "2019" היא מכאן. היא עשויה מהמקום הזה ומהזמן הזה שמורכבים מלשונות, מגופים, מצלילים, מפולקלור מקומי ומלאומיות שמשועתקת ומשוכפלת שוב ושוב בחיינו; היא נוגעת במטען שנושא הגוף, וצוללת אל תוך הרפרטואר התנועתי של התרבות.

החלל הוא חלל של אירוח, וכשאנחנו מביטים במתרחש אנחנו מביטים גם זו בזה. בכל רגע מישהו משיב לנו מבט. היצירה קרובה אלינו עד כדי כך, שלבסוף היא עולה על גדותיה ומוצאת נחמה על ברכינו, מאלצת אותנו להכיר בשותפות גורל ולשאת את המשא הפיזי והמנטלי ביחד.

הבמה של נהרין היא ציר של היסטוריה לא כרונולוגית שהגופים בו נמתחים כמו בקפיץ. הם מתפקדים הן כמכונות להדהוד נוסטלגיה והן כיצורי כלאיים שחוגגים ומתיכים שוב ושוב את מגוון הזהויות שהגוף סופג במרחב הצר שבין הנהר לים. הם נעים הלוך וחזור, מציגים בגאווה מיתוסים מקומיים, קושרים באינטנסיביות מלאת פאתוס שמחה ומאמץ, ואז הם מאיטים, לעיתים עד כדי עצירה מוחלטת, ומתכנסים לתוך עצב עמוק.

המנגנונים שפועלים לאורך היצירה מקבילים לאלה של המציאות המקומית – מנגנונים של עוֹדְפוּת והחסרה, האצה והאטה, שמחה ואבל. המרחב הוא מרחב של מעבר, אזור חיץ. הרקדנים, ואנחנו איתם, שוהים על הסף, בין מה שהיה למה שעתיד להתרחש, שהרי בנרטיב המקומי הציפורים נודדות ואילו אנחנו יושבים במרפסת, לראשנו כובע בעל שלוש פינות, הגוף זרוע תקווה לקראת השנה הבאה אך גם דרוך לקראת מלחמה שוודאי תבוא.