שלוש

אוהד נהרין חוזר ל"שלוש" שיצר ללהקת בת־שבע ב-2005 – יצירה קנונית שתוארה על ידי בנז'מין מילפייה כאחת היצירות המסקרנות שהציג בשנותיו כמנהל האמנותי של בלט האופרה בפריז.

״שלוש״ היא טריפטיך שמורכב מהחלקים בלוס, הומוס וסקוס. המבנה המשולש, התאולוגי, מרמז על חזרה לבסיס צורני, חשוף ויומיומי של מחול. הווירטואוזיות מפנה מקום לתנועה הפשוטה, למקצב, ליוניסון, ושלושת החלקים נשזרים לכדי עבודת תחרה עדינה שהשלם שלה מורכב מאיזון בין "יש" ל"אין"; בין חלל ריק, שֶקט ועצירה שמשקלם זהה לגוף, למוזיקה ולתנועה.

השפה של נהרין מדברת תדיר עם שני כוחות מרכזיים שפועלים במחול – כוח הכבידה וכוח הארעיות, מבררת מה ניתן לעשות בהם ובמסגרתם, וכיצד ניתן להתמיר אותם לכדי חוויה שאין בה מילים אלא רק תחושות. ב"שלוש" נהרין עוסק ב״חוברת ההפעלה״ הבסיסית של העבודה הכוריאוגרפית, ומפנה את תשומת הלב למסגרת הפשוטה לכאורה – מספר הרקדנים, הקומפוזיציה, פנסי התאורה, המוזיקה. הוא מזכיר לנו שההתלכדות של כל אלה בזמן ובמקום, כמו גם המינונים והווליום שלהם, הם שיוצרים את הקסם של היצירה החיה.

"שלוש" מציגה מחול שלא מפחד להיחשף ולחשוף, שלא מתנצל על השבריריות, על האנושיות ועל ההגזמה, ומספק צוהר נדיר למחקר התנועה רב-השנים של נהרין.