מופעים קרובים לוח המופעים

בת-שבע מארחת: "הגוף האחר" 
מאת נטלי צוקרמן ועתליה ברנזבורג

משך המופע: כ-80 דקות
"צוקרמן מבקשת ומצליחה לבטא את הכמיהה הבסיסית ביותר של בני האדם - להעיף את התגיות אל הרצפה ולהתקבל על ידי האחר, על אף כל הפגמים, השריטות והפציעות שהתרחשו בדרך." (חוה ירום, "מרתה יודעת")

"מופע חצוף, אחר, בועט ורענן." (תמר רותם, "הארץ")

"היי, קוראים לי נטלי צוקרמן. כשהייתי בת 12, שנת 1990, עברתי תאונה, לא תאונת דרכים, תאונה די מטומטמת, תאונה בצופים" - לאחר תאונה קשה בגיל 12 שהשאירה אותה משותקת ושיקום מוצלח שהפך אותה לגיבורה המנצחת כנגד כל הסיכויים. לאחר סיפור אהבה מהאגדות שפוספס, לאחר אין ספור צלקות שהותירו מאהבים רגעיים, עולה השאלה מה עכשיו? סיפורים אישיים, שאולי לא היו מעניינים אף אחד מקבלים תפנית לא צפויה במפגש אל מול קהל.
המופע "הגוף האחר" הינו ערב המורכב משלוש יצירות פרפורמנס העומדות כל אחת בפני עצמה אך יוצרות פסיפס מעניין ומורכב, המערבב סיפורים אישיים ופיקטיביים, כאשר הן מונחות זו לצד זו.

יוצרת ומבצעת: נטלי צוקרמן | יוצרת ובמאית: עתליה ברנזבורג | עיצוב תאורה לאולם ורדה: יואב בראל | הפקה: עומר אלשייך | מנהלת הצגה: שחר גדש | משתתף אורח: דוד צוקרמן

על המופע
המופע "הגוף האחר", יצירתן המשותפת של נטלי צוקרמן (יוצרת ומבצעת) ועתליה ברנזבורג (יוצרת ובמאית), מבוסס על סיפורה האישי של צוקרמן. צוקרמן עברה בגיל 12 תאונה במחנה קיץ בצופים, כאשר נפל עליה מבנה מבולי עץ. נשברה לה חוליה בגב שהובילה לשיתוק הגפיים התחתונות ובסופו של תהליך שיקומי ארוך חזרה ללכת. חלומה של צוקרמן, מגיל שלוש, היה להיות רקדנית, והפציעה הותירה פנטזיה לא ממומשת שאיתה היא מתמודדת עד היום.
אומרת צוקרמן: "למרות שכיום כלפי חוץ מצבי הבריאותי נראה טוב, ואינני עונה על דימוי ה"נכה" שנמצא אצל רוב האנשים בתודעה, החוויה האישית שלי וההתמודדות היומיומית, יוצרות פער בין החוץ לפנים, וזה אחד הנושאים בהם אנו עוסקות בעבודה. כשאני מספרת על הפציעה או כששמים לב לצליעה, אנשים חושבים שאני גיבורה ויוצרים לי תדמית הרואית, שאותה נוח יותר לקבל מאשר להתמודד עם הקושי הנוכח."
עתליה ברנזבורג מוסיפה: "אנחנו לא מעוניינות לעסוק רק בהיבט הפרטי, אלא לחשוף את החוויה של המתבונן מהצד לנוכח הנכות ההולכת ומתגלה לאיטה. חשיפת הנכות ביצירה, מנסה להתמודד עם אי הנוחות של הצופה שמטבעו מחפש אחר האסתטי והמושלם, במיוחד באולם התיאטרון. כחברה המחפשת אחר "החזק", קשה לנו להתמודד עם "האחר" שבמקרה זה מגולם על ידי הנכות."
הסיפור האישי, הקושי בביצוע פעולות פשוטות כמו להתלבש ולעלות במדרגות, הופכים במופע לדימוי של הנורמטיבי והאחר כאחד. הצורה התיאטרלית מוציאה את החוויה מהמקום האישי ומעבירה אותו אל מימד אמנותי אסתטי. 

החלק השני של המופע, המתכתב עם שירו של יהודה עמיחי מתוך "לשון אהבה ותה על שקדים קלויים", פותח את הדיון בגוף, נכות וצלקות למחוזות רגשיים ונפשיים. השיר עוסק בגבר המרכיב לעצמו אישה אידיאלית על ידי איסוף חלקי גוף של נשים אותן הוא פוגש במהלך חייו. במותו הן נוקמות בו ומשאירות אותו רק "עם נשמתו האבודה". ביצירה מתמקדות היוצרות בהבאת הצד הנשי אל קדמת הבמה, על ידי שזירת סיפורים אישיים של צוקרמן מתוך מערכות יחסים קודמות לתוך הטקסט השירי. השיר והסיפורים האישיים יוצרים ביחד מפת חיים של צלקות ונקמות.

בחלקו השלישי והמסכם של המופע, יוצאת צוקרמן לדייט עם בחור מן הקהל. בחיפוש אחר זוגיות, אינטימיות ואהבה, נחשף הקהל לאוסף של רגעים מצחיקים, כואבים ומרגשים המוכרים לנו מתוך אינסוף קומדיות רומנטיות הוליוודיות. הדימוי של זוגיות מושלמת נבנה ומתפרק לאורך כל המופע באופן שמעלה את השאלה האם ניתן לייצר אהבת אמת על במה? החיפוש אחר בן זוג פוטנציאלי הופך לעוד פעולה אמנותית בתוך שורת פעולות שייצרה צוקרמן בעבר. הדייט האומנותי שנוצר על הבמה בוחן את המתח שבין אמנות למציאות.