מגרש הרציפים
התחנה המרכזית הישנה ושכונת נווה־שאנן
מגרש הרציפים של התחנה המרכזית הישנה נמצא בצפון-מערב שכונת נווה שאנן בדרום ת"א. בתחילת המאה הקודמת היה המגרש חלק מנחלת הפרדסים של משפחת רוק האמידה מיפו, שהייתה גם בעלת בית רוק, בית באר מתחילת המאה ה-19 שממוקם ברחוב השומרון הסמוך. השכונה הוקמה ב-1921 ע"י קבוצת רכישה של 400 יהודים ששאפו להקים שכונת גנים אוטופית ובחרו בתכנית אדריכלית הידועה כתכנית "המנורה" של האדריכל יסף טישלר, לפיה נבנה תוואי רחובות הבנוי בצורת מנורה, כשרחוב לוינסקי הוא "השמש" וממנו יוצאים "קנים" – רחובות צרים המתעגלים בהגיעם לציר שדרות הר-ציון. בשנות השלושים התפתחה השכונה ברצף של בתי עסק קטנים של בעלי מקצוע שונים, שהתערבבו עם בתי המגורים שנבנו בבנייה נמוכה ורוויה (בשכונה יש בתים שנבנו לפי אדריכלות הסגנון הבינלאומי).
במהלך שנות העשרים ועד שנת 1932 התקיימו בצמידות למגרש חמישה ירידים מסחריים בינלאומיים – ירידי המזרח, שמשכו אליהם מאות מציגים בינלאומיים ביניהם חברות גדולות כמו זינגר, ג'נרל אלקטריק, של, רנו וג'נרל מוטורס, ורבבות של מבקרים יהודים, ערבים, אנגלים ותיירים רבים ממדינות האזור. מלבד היותם מרכז לקשרי מסחר בין אירופה והמזרח התיכון היוו הירידים גם מרכז בילוי. תזמורות ג'אז נגנו בירידים אלה שלוו בריקודים, נערכו הצגות והוקם לונה פארק. מספר המבקרים ב-1929 הגיע ל120,000, וב-1932 ביקרו ביריד כ-280,000 איש, והשתתפו בו 1,225 מציגים מ-24 ארצות שונות. בשנה זו אימץ היריד את סמל הגמל המעופף, בעיצובו של האדריכל אריה אלחנני, שסימל את הקשר בין המזרח למערב ולעולם המודרני. הצלחתו של היריד ב-1932 עוררה את הממשל הבריטי בראשות הנציב העליון להקצות מקום למשכן קבע לתערוכה ליד שפך הירקון לים בצפון העיר.
בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת נמכר מגרש הרציפים לשתי משפחות יהודיות, שלימים העניקו אותו כמתנה לעירייה עבור הקמת תחנת אוטובוסים מרכזית. התחנה הוקמה בתחילת שנות הארבעים וכללה גם בניין מנהלה מודרניסטי, בניין אגד, שתכננו האדריכלים נחום זלקינד וורנר יוסף ויטקובר. הרחובות מסביב למגרש התחנה קרויים על שם חבלי הארץ – רחוב הגליל, רחוב הנגב, רחוב השפלה, רחוב השרון ורחוב השומרון. במלחמת העצמאות שימשה התחנה כנקודת יציאה לשיירות לירושלים ואף הופצצה על־ידי מטוסים מצריים ב-1948.
במשך 52 שנים שימשה התחנה כתחנת האוטובוסים המרכזית של העיר והייתה שער למטרופולין ומרכז מסחרי הומה ושוקק שאליו הגיעו נוסעים וקונים מכל קצוות הארץ. בשנות השמונים ובמשך כעשור וחצי פעלו ברחובות הסמוכים לתחנה דוכני הקסטות, שהפכו לממסד אלטרנטיבי של מוזיקה מזרחית ומשכו אליהם המוני מבקרים וקונים שהגיעו לשם במיוחד מכל רחבי הארץ.
בשנת 1993 עברה פעילות האוטובוסים והמוניות לתחנה המרכזית החדשה וב־2009 הפסיקה "אגד" לגמרי את פעילות הקווים שעוד נותרו והרציפים נהרסו. הזיכרון ההיסטורי של התחנה הישנה נשמר עם שימור בניין אגד, המהווה אכסניה ל"רציף" – מרכז עירוני ליזמות אורבנית.
במרוצת השנים נוספו על התושבים הוותיקים בשכונה גם מהגרים וחסרי מעמד. בשנת 2007 חל גידול דרמטי במספר מבקשי המקלט שהגיעו לישראל – מרביתם מאריתריאה ומסודן – שרבים מהם התרכזו בשכונת נווה שאנן. נוכח העדר פעולה ממשלתית להסדרת מעמדם של מבקשי המקלט, פועלים בשכונה מרכזי סיוע, כגון רופאים למען זכויות אדם, א.ס.ף – ארגון לסיוע לפליטים ולמבקשי מקלט, עמותת אליפלט למען ילדי פליטים, והמרכז החינוכי־קהילתי ספריית גן לוינסקי. כחלק ממאמצי עיריית תל־אביב – יפו לשיפור איכות חיי תושבי ותושבות השכונה, הוותיקים והזרים כאחד, הוקמו בה מסיל"ה (מרכז עירוני לסיוע לפליטים ולמהגרים) כשלצידו פועלים רשת יוניטף, מוסדות חינוך חדשים וגינות. כמו כן, הוקם מרכז קהילתי הגר"א שבתוכו רחבה ציבורית וגינה קהילתית ומתקיימים בו פעילויות תרבות, קהילה וספורט מגוונות. מאז שנת 2014 מתקיים בשכונה מדי שנה, בתקופת חג המולד וחג החנוכה, פסטיבל מנורת לילה, פסטיבל עירוני רב־תחומי.
